בית משפט השלום בתל אביב הכריע לאחרונה בתביעה שהגיש בעל דירה נגד יזמיות בפרויקט פינוי-בינוי בבניין, בטענה לאיחור משמעותי במסירת הדירה החדשה. השופט דחה את טענות היזמיות שניסו לתרץ את האיחור בעיכובים כמו שינויים שביקש הדייר או חפירות שבוצעו על ידי רשות העתיקות במהלך הבנייה.
במסגרת הפרויקט, נחתם באפריל 2004 הסכם בין התובע לבעלי שבע הדירות הנוספות בבניין לבין החברות הנדל"ניות שנבחרו לבצע את הפרויקט. לפי ההסכם, הדירות החדשות היו אמורות להימסר לבעליהן תוך שנתיים ממועד הפינוי, וכל יום איחור היה מזכה את הבעלים בפיצוי של 20 דולר.
נוסף על כך, הוסכם כי בתקופת העבודות ישולמו לבעלי הדירות 2,800 שקל לחודש כהשתתפות בשכר דירה. למרות ההסכם, היזמיות הודיעו לתובע רק כעבור 12 שנים מחתימת ההסכם שעליו לפנות את הדירה כדי להתחיל את העבודות. התובע פינה את הדירה כנדרש ומסר את המפתח.
למידע נוסף השאירו את הפרטים:
בסופו של דבר, קיבל את הדירה החדשה רק במאי 2021, באיחור משמעותי מהמועד שנקבע בהסכם. התובע דרש פיצוי של 183,400 שקל בשל האיחור במסירה. היזמיות טענו כי העיכובים נבעו מגורמים שלא היו בשליטתן, כולל משבר הקורונה, שינויים שהזמין התובע וחפירות של רשות העתיקות, ולכן אין הן חייבות בפיצוי.
בית המשפט קבע כי איחור של יותר מ-120 ימים במסירת הדירה מהווה הפרת חוזה. הוא בדק את משך האיחור ואת טענות היזמיות לכוח עליון. בפסק הדין נקבע כי עיכובים שניתן היה לצפות מראש אינם מצדיקים אי-תשלום פיצוי. לפי הפסיקה, התחייבות למסור דירה במועד מסוים כוללת את כל הנדרש לעמוד בכך.
לכן על היזמיות היה לצפות מראש עיכובים כגון חפירות רשות העתיקות. בנוסף, בקשת השינויים מצד התובע לא הצדיקה לקזז את תקופת העיכוב. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת היזמיות כי לא ניתן היה לצפות את השלכות הקורונה, וקבע כי המגפה גרמה לעיכוב של שלושה חודשים בבנייה.
בסיכומו של דבר, נקבע כי האיחור בר הפיצוי עומד על 19 חודשים. היזמיות חויבו לפצות את התובע בהפרש בין דמי השכירות הראויים בתקופת האיחור (כ-6,500 שקל לחודש) לבין הסכום ששולם בפועל (2,800 שקל לחודש). נוסף על כך, נפסקו לתובע הוצאות משפט וכן 20 אלף שקל עבור שכר טרחת עו"ד ועוגמת נפש.
למידע נוסף השאירו את הפרטים:
